דלג לתוכן העמוד

שכונת רוממה

שכונת רוממה נוסדה בתרפ''א (1921), והיא השכונה הראשונה שנוסדה לאחר הכיבוש הבריטי.

שכונת רוממה נוסדה בתרפ''א (1921), והיא השכונה הראשונה שנוסדה לאחר הכיבוש הבריטי, על ידי יוזמה פרטית של אדם אחד, והוא עורך הדין יום טוב המון. יום טוב המון, בן למשפחה ספרדית מכובדת, שמוצאה מאיסטנבול בירת תורכיה, בא לארץ בשנת תרס''ט (1909). הוא מונה על ידי הממשל התורכי בשנת 1910 כשופט בבית המשפט המחוזי בירושלים ובמשרה זו כיהן עד 1914. בתקופת המנדט שימש המון, כעורך דין פרטי, והיה מומחה לנושא קרקעות.

סכסוך קרקעות קשה היה באותם ימים בין שני קרובי משפחה ערבית. שייח באדר מהכפר ''שייח באדר'' (היום בנייני האומה) לבין שייח כאסם מוסא מהכפר ליפתא. המתווך ביניהם היה עורך הדין יום טוב המון. לאחר השכנת השלום הסכימו המתדיינים למכור לו חלק מאדמות המריבה, עליהן נוסדה שכונת רוממה. יום טוב המון הוא למעשה המייסד של השכונה. בביתו התכנסו בראשית שנות העשרים של המאה העשרים הדיירים והאנשים שקנו את המגרשים. התכנית היתה לבנות 25 בתים על 25 מגרשים אך בפועל נבנו 13 בתים.

רוכשי הקרקעות היו רובם מראשית החברה הירושלמית הוותיקה והעשירה, וכן מהמשכילים בני ירושלים. הבולטים שבהם היו: הרב מימון-פישמן, אלתר לוין, שהיה איש עסקים, ומשורר בכינוי ''אסף הלוי''. כמו כן, בנו בשכונה את בתיהם המלונאי והעסקן הירושלמי ירחמיאל אמדורסקי, ועורך הדין מני מחברון.

הרוח החיה בכל המפעל היה יום טוב המון. ועדת השמות של עיריית ירושלים קבעה בשכונה רחוב על שמו. ברחוב זה עומד הבית שבנה המון עצמו - המון מספר 3 פינת רחוב האדריכל.

השם רוממה ניתן לשכונה בגלל גובהה בהיותה שוכנת על רכס רוממה.

התושבים הוותיקים עדיין מכנים את הבתים והרחובות בשכונה על שם בוניהם: ''בית מני'', ''בית חזן'', ''בית אמדורסקי'', ''בית שטרן'', ''בית פרץ'', ''בית נוסבאום'' ו''בית ברוך''. אלה בתים הבנויים בסגנון ערבי עם תקרות גבוהות, עמודים מעוטרים וחצרות גדולות. רוב הבתים היו חד-קומתיים, אך במשך השנים נוספו להם קומות. הרחובות מקיפים את הכיכר על שם הגנרל הבריטי אלנבי (כובש ירושלים) בה הוקמה האנדרטה להנצחת החיילים הבריטים שכבשו את ירושלים בחנוכה תרע''ח (1917).

בשכונה ישנם גם רחובות הנושאים שמות של ביטאונים ועיתונים ירושלמים: כמו ''אריאל'', ''האור'', ''מוריה'', ''הצבי''.

באותם הימים היתה רוממה מעין צפת של ירושלים.

''בית עליה'' הסמוך לכיכר, היה בית הבראה לעובדי עלית, ולשם נשלחו עובדי המפעל כדי לנשום אוויר פסגות.

מצבת אלנבי, המצויה ליד התחנה המרכזית, משמרת את סיפור כיבוש ירושלים בידי הבריטים. לסיפור הכניעה של התורכים גרסאות רבות. הגרסא המקובלת ביותר היא, שבתוקפת המלחמה יצאו חיילים מגדודיו של הגנרל אלנבי שהתקרבו לעיר, כדי לקנות ביצים עבור הגנרל אלנבי שחשק בחביתה. כאשר שאלו את החיילים התורכים, היכן יוכלו לקנות ביצים, חשבו התורכים שלא הבינו אנגלית, כי האנגלים באו לכבוש את העיר. הם הרימו ידיים, נכנעו ומסרו לאנגלים את מפתחות העיר. סיפור אחר מוסר לנו כי הבריטים ובראשם הגנרל אלנבי הגיעו לעיר וחנו בכפר השכן, ליפתא, שם הקימו מחנה לקראת כיבוש העיר. בתוך העיר שמחו התושבים על בואם של האנגלים ושחרורה מעול תורכי, לקחו את מפתחות העיר, ונתנו אותם למשלחת מכובדת שתלך לכיוון המחנה ותמסור לאלנבי ''המשחרר'' את המפתחות. בינתיים יצאו שני טבחים, חיילי הוד מלכותו, לרדוף אחרי תרנגולות ... ותוך כדי ריצתם הם הגיעו למקום בו עומדת היום מצבת אלנבי ברוממה ושם נפגשו עם משלחת התושבים שבאה למסור את מפתחות העיר. בהיוודע הדבר לגנרל אלנבי שהעיר נכנעה לטבחים ... רבתה המבוכה, והחליטו על טקס חדש ומיוחד למסירת העיר שהתקיים יומיים לאחר מכן בבית החולים וולך - ''שערי צדק''.

האנדרטה לזכר החיילים הבריטים, עומדת במרכז השכונה הוותיקה. הכיכר נקראה ''כיכר אלנבי'' ובה אנדרטה בנויה מאבן ירושלמית. בתחתית האנדרטה חקוקים הדברים הבאים: ''קרוב למקום הזה, נכנעה העיר הקדושה לדויזיה מס' 60 של לונדון, בתאריך 9 דצמבר 1917. הוקמה בידי חבריהם לנשק לכל אותם קצינים, סמלים וטוראים שנפלו בקרב על ירושלים''.

שכונת רוממה כוללת היום את הכפר ליפתא, וכן שטחים שהיו שייכים לכפר זה ערב מלחמת השחרור. אזור התעשיה הסמוך נקרא אזור התעשיה רוממה. אלו שטחים שנוספו לשכונה בשנות ה-50 לאחר הקמת המדינה. באותם הימים נבנו בשכונה שיכונים לקליטת גלי העליה. הקמת מוסדות הממשלה והכנסת בגבעת רם העלו אף הם את קרנה של השכונה, והיא התפשטה מערבה על ידי בניית שיכונים ומוסדות. מצפון הוקם אזור תעשייה נרחב, ובו רשות השידור לטלוויזיה (קול ישראל). בעקבות כך נבלעה השכונה המקורית בתוך ''רוממה המורחבת'', עד כי היום קשה לזהות את בתיה המקוריים בין הבתים שנבנו במגרשים הריקים. רוב הבתים החדשים ברוממה הם שיכונים. בית רשות השידור השוכן בקצהו המרוחק של רחוב תורה מציון נבנה בשנות ה-50 כחלק מפיתוח אזור התעשייה בסביבת רוממה. ייעודו המקורי היה לשמש מפעל לליטוש יהלומים, אך התוכנית נגנזה לאחר שהסתבר שהמבנה חשוך מדי למטרה זו. לבסוף הוחלט לשכן במבנה את רשות השידור, הפועלת במקום משנות ה-70. כיום שוכן במבנה הערוץ הראשון הוותיק.

מבנה נוסף שאינו קשור לתולדות השכונה, אך בולט בה מאד, הוא מבנה התחנה המרכזית החדשה. התחנה ההיסטורית של ירושלים שכנה החל משנות ה-40 של המאה העשרים ברחוב יפו, סמוך ל''בניין העמודים'', אך עברה לקרבת רוממה בשנות ה-60. כאשר החלה להתגבש תוכנית התחנה המרכזית החדשה, התנגדו תושבי רוממה לפרויקט, בשל חששם מפני ''מפלצת אורבאנית'' נוסח התחנה המרכזית החדשה של תל אביב. בעקבות כך תוכנן מבנה, אשר חזיתו הקדמית הפונה לרחוב יפו גבוהה ובולטת, בעוד שחזיתו האחורית הפונה לשכונת רוממה צנועה ונמוכה. מבנה התחנה החדשה נפתח לקהל בשנת 2001.

בשנים האחרונות חל שינוי באוכלוסיית השכונה ותושבים דתיים החלו לרכוש בתים בשכונה עקב הקרבה לשכונות החרדיות ומחירי הדירות הזולים יחסית. אזור התעשיה נהרס ובמקומו נבנו מבני מגורים לאוכלוסיה הדתית חרדית. היום רוב הקהילה ברוממה חרדית.


 

תל ארזא

שכונת תל ארזה נוסדה בשנת תרצ''א (1931) על ידי אנשים פרטיים. השכונה הוקמה בצפונה של ירושלים, ממערב לבתי הבוכרים ומדרום לשכונת מחניים. השכונה נקראה לזכר הארזים שמהם בנה שלמה המלך את בית המקדש. זוהי שכונת מגורים קטנה שתחומה בין הרחובות עלי הכהן ממערב, בר אילן מדרום, אהלי יוסף ממזרח ושכונת עזרת תורה ושכונת ''כי טוב'' מצפון.

אחרי קום המדינה, רוב תושבי השכונה היו אשכנזים עם רוב ליוצאי גרמניה ורובם היו חילוניים עם מיעוט דתי. השכונה סבלה השכונה ממפעלי תעשיה ובתי מלאכה שהוקמו בה. אחד המפעלים הגדולים בה היתה הנגרייה של כהן שהקים מחלקה מיוחדת לדברי אמנות. בין בתיה הישנם שיכוני חסידוף, בית השוקולדה ובתי דפוס רבים.

הסופר עמוס עוז, יליד השכונה מתאר את השכונה בספרו: ''הר העצה הרעה'': ''ומסביב היתה שכונת תל ארזה, חופן בתי אבן חדשים פזורים לנפשם על פני גבעה מקרית. הנה יבואו ההרים הגדולים בלילה לאסוף לעצמם הכל בדומיה, את הבתים, את השתילים המהססים, את התקווה, ואת דרך העפר... מעבר לגדר הנמוכה שבנה אבא מעמודי ברזל ומרשתות ישנות וצבע בצבעים בהירים התחילה אדמת ההפקר. היו מגרשים זרועי גרוטאות, אבק, ריח קוצים, ריח גללי צאן, והלאה הוואדיות ומאורות התנים והשועלים, ועד הלאה למטה החורשה הריקה שבה מצאו הילדים פעם עצמות חייל טורקי מכורסם.... ומאחורי הוואדי הזה גבעות טרשיות ריקות ועוד וואדיות ריקים שבהם היו ערבים עטופי עבאיות, הם ועדריהם .... השכונה נבנתה בתוך בוסתן גדול במורד גבעה שממנה נראו ההרים המקיפים את ירושלים. כל רוח חולפת היתה מעבירה צמרמורת. עצי התאנה והתות, הרימונים והגפנים היו נותנים תמיד לחש כמו מבקשים מאיתנו לשמור על השקט. בזה אחר זה נבנו בתי אבן פשוטים ולהם גזוזטראות עם מעקות של ברזל מחליד, גדרות נמוכות ושערים שבהם נהגו לרתך צורת מגן דוד או המילה ציון.''

תל ארזה היתה קרובה אל חורשת שנלר בלב גבעות אין סופיות ובהם מערות קבורה. לכאן הובאו ילדי תנועות הנוער לאימוני שדה.

עד 1967 הייתה תל ארזה שכונת הגבול של העיר ירושלים לכיוון נבי סמואל ומצפונה השתרעו שטחים הרריים פתוחים וביניהם שכן בין השנים 1950 - 1990 גן החיות התנ''כי ב''גבעת קומונה''.

משנות ה-80 ובייחוד לאחר שפונה גן החיות למשכנו החדש, נבנו בשטחים שמצפון לתל ארזה השכונות החרדיות, קריית צאנז, קריית בעלז, גבעת משה ועזרת תורה. היום תל ארזה היא שכונה חרדית ונבלעה בתוך שכונת רוממה רבתי.